סיפור ההנקה של נעם

ההנקה של בני השני התחילה בקלות יחסית, כבר בחדר הלידה הוא נצמד וינק, ובמהלך 10 הימים הראשונים אכל ועלה יפה במשקל. אומנם כבר כשיצאתי מבית החולים הפטמות היו פצועות, והיה לי מאוד כואב, אבל יועצת הנקה שהגיעה אלי עזרה לי לתקן את ההצמדה, ובמהלך הימים הבאים הכאבים באמת פחתו והפצעים השתפרו (אם כי לאט). אבל אז, בגיל 10 ימים, אחרי שינה ארוכה וטובה, הוא התעורר אחר הצהריים ברצון לאכול, אבל לא הצליח לינוק. ניסיתי לחבר אותו שוב ושוב, עשרות פעמים, ובכל פעם אותו הדבר – תופס את הפטמה אבל לא יוצר את הואקום ולא יונק. לקראת הלילה, אחרי שעות ארוכות שלא אכל, שאבתי והאכלנו אותו מבקבוק. כך המשכנו גם בלילה, ובבוקר עברנו לבקבוק עם פטמת יונקים. זה היה לו יותר קשה אבל הוא הצליח. אחרי התייעצות עם רופא ילדים שבדק ולא מצא כלום, הגיעה התייעצות טלפונית עם ג'ינה. ג'ינה הייתה הראשונה ביומיים האחרונים שאמרה לי "זה קורה", וכבר הרגשתי יותר טוב. החלטנו לנסות פטמת סיליקון, והניסיון עלה יפה (עם קצת שכנועים בעזרת טפטוף חלב שאוב ממזרק). במהלך ה- 36 שעות הבאות הוא אכל מהסיליקון אבל בכמויות ממש קטנות, הקקי הפסיק וגם כמויות הפיפי ירדו, ואני שאבתי במקביל. בשלב הזה הייתי מודאגת, אבל ג'ינה עודדה אותי לא להתייאש, ובאמת לאט לאט הוא אכל יותר, עשה יותר פיפי, וגם הקקי חזר. מעודדת מההתקדמות, ניסיתי את ההצעה הבאה של ג'ינה: כשהוא התעורר לאכול אבל היה עדיין מאוד ישנוני, ישבנו בחדר חשוך ושקט, והצמדתי אותו לפטמה כשאני רוכנת מעליו, ואז, מה שלא הצליח במשך שלושה ימים – קרה! הוא נצמד לפטמה וינק! אמנם מעט, אבל מכאן הדרך חזרה הייתה כבר קצרה…
אני עדיין לא יודעת מה הייתה הסיבה לכל הבלגן – אולי טעם או ריח של הפדים שהשתמשתי בהם, או המשחה, או משהו אחר, כנראה גם לא אדע, אבל העיקר שהתגברנו  🙂