סיפור ההנקה של אילה

סיפור על חיבור

אילה, ילדתי הראשונה, נולדה בליל ה-30 במאי לשנת 2013. היריון שמח מלא הורמוניי אהבה הוביל ללידה לא פשוטה (עם חשד להיפרדות מוקדמת של הלידה) שהסתיימה ביציאה טבעית של אילה דרך תעלת הלידה. את אילה ילדתי מול מראה וראיתי כל רגע ורגע של יציאתה אל העולם (מומלץ בחום!).

בתור אם מתחילה, התעסקתי רבות בהיריון עצמו מבלי להקדיש הרבה מחשבה או תכנון לרגע שלאחר יציאת התינוק אל העולם. וודאי לא חשבתי, התכוננתי או נערכתי לנושא ההנקה שהיה כל כך משמעותי עבורי… חשבתי לעצמי שמדובר בעניין פשוט וטבעי, אינסטינקט של התינוק לינוק וחוש טבעי קיים של האם להניק. מה רבה הייתה הפתעתי…

את השעות הראשונות לאחר הלידה ביליתי ללא אילה, שהייתה בתינוקייה תחת השגחת האחיות והרופאים. מרוב האדרנלין של הלידה בקושי ישנתי והייתי כולי מלאת התרגשות מוזרה, תחושת ריחוף וחוסר חיבור למציאות. האופוריה הנעימה הזאת השכיחה ממני את העובדה שהנה מתחיל המסע האמיתי או במילים אחרות – "יאללה בלאגן!" (כמעט כל אמא פעם ראשונה תוכל להזדהות היטב עם תחושת האופוריה, השוק והדאון שבא אחריה…)…

אז אילה קיבלה בקבוק בתינוקייה. אף אחד לא בא ושאל אותי אם אני רוצה להניק אותה או אם לתת בקבוק של תחליף חלב… בעלי, שרצה שאנוח ואאסוף את עצמי יותר מהכל, אישר לאחיות לא לקרוא לי אלא לתת לי לצבור כוחות בחדרי. לא הבנתי אז את משמעות העניין, ויש לציין שאני בחורה עם רמת אינטיליגנציה לא נמוכה כלל. מדובר במצב חדש בכל רמה אפשרית, סיטואציה בה את כמעט אינך עצמך בבת אחת, אין לך כוח אבל יש המון כאב פיזי ועייפות נפשית. הכל קורה די מהר ובבום אחד גדול…

כעבור כמה שעות הגיעה אלי בעגלה אילה המתוקה עם אבא שלה, הטרי והמאושר. הבטתי בתינוקת הזאת, שלווה וישנונית ונמלאתי חרדה והתנגדות עד דמעות… איך אוכל לטפל בדבר הקטן הזה? אני כזאת חסרת ניסיון והיא כזאת מפחידה… צריך לדעת מה לעשות איתה בכל רגע נתון שמא תתחיל לבכות ולצרוח כאן בחדר ואני אתפס בחוסר הניסיון שלי ולא אדע למי לפנות… (ענין בקשת העזרה הוא סיפור אחר בפני עצמו, שגם בו לא ברור למה בחרתי לפעול כפי שפעלתי כשיש לי אמא כזאת מדהימה שיכלה לבוא לסייע ולתמוך…)

אילה התעוררה ורצתה לאכול. תינוקת כל כך קטנה בגיל כזה מודיעה לאמא על הרעב שלה בבכי גדול שמלחיץ אמהות צעירות לא מנוסות. אז קירבתי אותה אל השד שלי מבלי להסס יותר מדי. אילה התקרבה בבכי וככל שהצמדתי אותה יותר אל הפיטמה, הפך הבכי לצרחות מרעישות ומלחיצות בטירוף.

"מה קורה כאן?? מה לא בסדר?? למה היא צורחת? מה עושים??? אולי אני לא מחזיקה אותה נכון? אולי היא לא רעבה?? אולי יש לה חיתול?? אולי היא לא יודעת לינוק??? אולי אין לי חלב?? אולי הפיטמה שלי לא בסדר???"

קראתי לאחות התינוקות של המחלקה וביקשתי עזרה. אילה עדין בוכה אבל לאחות, אחת על בערך מאה נשים במשכב לידה, היה תור ארוך ואילה שלי רעבה ובוכה… אז לקחתי אותה לתינוקייה וביקשתי בקבוק, שהתינוקת שלי לא תרעב ותפסיק לצרוח כי זה מלחיץ אותי כל כך… המתוסכלת מהחוויה חיכיתי לשעת ההאכלה הבאה… ושוב, אותו סיפור – אותן צרחות, אותו תור ארוך לאחות ושוב לתינוקייה לתת בקבוק… מזל ששמעתי מחברה שסחטה ידנית את הקולוסטרום שכל כך חיוני לתינוקות שרק נולדו, אז ביקשתי מזרק מהאחיות ומילאתי אותו כדי שאוכל לתת לאילה שלי את הטוב ביותר שמגיע לה, בינתיים בדרך עקיפה.

באחד מהניסיונות הבאים הגיעה סוף סוף האחות. הסבירה שתי מילים על הנקה וניסתה "לסייע" לנו ע"י דחיפה אגרסיבית של הראש של אילה לכיוון השד שלי, תוך שהיא מועכת אותו באצבעותיה ואונסת את החיבור בינינו… ניתן לנחש מה היו תוצאות הניסיון ובעיקר – מה היה פס הקול שלו…

שוב פניתי לתינוקייה כי שמעתי שיש שם אחיות שהן גם יועצות הנקה. נעזרתי בכל אחת ואחת מהאחיות בכל משמרת. לקחתי טיפ מכל אחת מהן, אילצתי כל אחת מהן לעזור לי… בסופו של דבר נשברתי ופרצתי בבכי של תחושת כישלון מוחלטת ופיקפוק ביכולתי להיות אמא באופן כללי, אם את הדבר הבסיסי ביותר אינני יכולה לעשות – להניק!

אחות אחת תפסה אותי בוכה במסדרון ולקחה אותי לשאוב חלב כדי לתת לאילה שלי חלב אם בבקבוק ולא תחליף חלב. נחושה בדעתי שלא לוותר שאבתי ושאבתי ונתתי בקבוק. המשכתי לנסות ובכל ניסיון אילה הלכה והתעצבנה יותר, האדימה בפנים וכנראה כעסה על העולם…

עוד לפני החזרה הביתה מבית החולים הזמנתי יועצת הנקה פרטית הביתה שבאה מייד עם הגיענו למקום המוכר והבטוח. ושוב ניסינו, ושוב לא הלך. ועכשיו בכלל התחיל גודש שלא ברא השטן ואילה עוד יותר התקשתה להיאחז בשד… אז המשכתי לשאוב ולתת בקבוק במהלך הימים הראשונים, והתיסכול והעצבות רק הלכו וגברו. הייתי כל כך מתוסכלת שכל פעם שהבטתי באילה חשתי יותר חזק את הכישלון העצום שנחלתי.

"איך זה שאני לא מצליחה? לכולן זה ככה? לא שמעתי אף פעם על בעיות בהנקה, אז לי זה קורה??? מה אעשה?"

בשום פנים ואופן לא הסכמתי לוותר. למדתי מיועצת ההנקה איך לטפל בגודש והוא נרגע. באותו שבוע הצלחתי להניק את אילה בסיוע של אמא שלי פעמיים קצרות אך מעודדות. אבל שום דבר שנחשב שיגרה. השיגרה היחידה שהייתה לי היא הצער, כאב ותסכול על המצב שנוצר. המשכתי לחפש פתרון, התקשרתי לחברות ומכרות וביקשתי כיוון… בסופו של דבר הגעתי למרכז "חלב אם" בעולש.

סימסתי לשיר, אשת הקשר של המרכז בשעת ערב מאוחרת ומיד נעניתי: "כן, בטח, אני כבר מארגנת לך את ההנחה מהכללית וקובעת לך פגישה". יומיים אחר כך הגעתי למרכז עם אילה, בליווי צמוד, אוהב ותומך של בעלי. התקבלנו באהבה ובחום על ידי אפרת, שניגשה ישר לעניין ביתר מקצועיות ומילאה אתנו יחד את שאלון הרקע. אפרת הקשובה והנעימה נתנה לי הרגשה כל כך נינוחה וטובה. פרקתי קצת מהתסכול בשיחה טובה איתה… שמחתי על הדרך היחסית ארוכה שעשינו עד עולש עם התינוקת הקטנה ושוב עלתה לי הציפיה שמשהו יקרה והפעם זה יצליח. כעבור כמה דקות הגיעה שלי עם חיוך מרגיע והתיישבה ליידי. ישר הבנתי שמדובר בנשות מקצוע שמבינות ענין מעבר לטכניקה. הרגשתי איך הקשב והרצון העז שלהן לתמוך ולעזור מבסס בי תחושת ביטחון ותקווה. אחרי בדיקה קצרה של הפה של אילה והפיטמה שלי (שכמובן היו בסדר גמור), הוחלט לנסות להניק את אילה עם פטמת סיליקון. שמנו את הפיטמה, קירבנו את אילה ו…

"אני לא מאמינה! איזה קטע! אני מרגישה שהיא שואבת… מה, זהו? זה הכל? שמים את הדבר הזה וככה זה עובד? איזה פתרון פשוט… כמה זמן מבוזבז על תיסכול וכמה דמעות בדרך לפיטמת הסיליקון… עכשיו אני בוכה משמחה…"

שמחה בטירוף מהחיבור שנוצר, ישבתי שם עם אילה מחוברת לפיטמה כמעט 40 דקות. בשקילה שלאחר ההנקה גילינו שאילה ינקה 120 מ"ל (!!!!) בהנאה צרופה. מתרגשת ומודה לבנות מעמקי נשמתי (נשמע קיטש אבל זה אשכרה מה שהרגשתי), עזבתי את המרכז ושבתי הביתה עם משפחתי הצעירה. בהנקות הבאות אילה התחברה בשמחה וברצון לפיטמת הסיליקון וכך עברו להם החודשיים הראשונים של חייה.

לפיטמת הסיליקון תגובות שונות מצד הסביבה – הדור הקודם לא תמיד מקבל או מבין למה בכלל צריך, הדור החדש לא תמיד מכיר ומתלהב… אבל לי לא היה אכפת. ככה אילה שלי יונקת כמעט ישר ממני, ככה היא אוכלת כמה שהיא צריכה ולא כמה ששמתי בבקבוק וככה אני מרגישה יותר מסוגל, יותר מצליחה, יותר אמא.

באחת משיחות המעקב עם שלי דיברנו על ההבנה של חוסר השליטה שלנו כאמהות בדברים שקורים לילדינו, שהם אדם נפרד בפני עצמו, עם צרכים, רצונות, קשיים והעדפות. הבנתי שחוויית ההנקה הראשונית לימדה אותי על שיחרור וקבלה של צרכיה של ילדתי, על הליכה איתה ידי ביד עד לפתרון שיתאים לשתינו ובעיקר על כוח הרצון של אמא וחוסר המוכנות לוותר.

חודשיים אחרי הלידה ביקרנו חברה של אמא שלי, שהיא מנטורית באמהות בשבילי. היא הציעה שננסה להוריד את הפיטמה ואני, שכבר ניסיתי בעבר ללא הצלחה, הסכמתי "רק כדי להראות לה שזה לא ילך". התיישבתי בנוחות ובבטחון שכבר צברתי לאורך השבועות שחלפו, הנחתי את אילה בשקט על כרית וחיברתי אותה על השד. בשניה הראשונה היא הרגישה שמשהו אחר קורה. ללא בכי או צרחות, אולי עם השמעת תלונה אחת או שתיים, המשכתי להחזיק את הראש של אילה קרוב לפיטמה והצמדתי את הפה שלה אלי בעדינות. היא התחברה. ברגע הראשון היא לא עשתה כלום. רק בהתה והירהרה לעצמה… אחרי כמה שניות החלה לינוק כפי שהיתה כבר מתורגלת מחודשיים של יניקה עם פיטמת הסיליקון. הפלא ופלא, ינקה חצי שעה!!!

ושוב…

"אני לא מאמינה! איך זה קרה?? למה לא ניסיתי קודם? כל כך בקלות? יש מצב שהיא תסכים מעכשיו בלי הפיטמה???"

אומרים, שלעתים החיבור בין אמא לתינוק לא קורה מיד. בעבר, מחוסר ניסיון חיים וצדקנות הייתי מתקיפה את ה"אומרים" האלה וטוענת כנגד דברים שכאלה. היום אני ניגשת לאימרה הזאת בלי טיפה של שיפוטיות. אני מכירה את עצמי ויודעת איזו אמא אני. אני יודעת כמה אהבה יש לי בלב לילדה שלי אבל מודה בחוסר החיבור האמיתי שהיה לי עם האימהות. לוקח זמן ללמוד את המשחק ולהתרגל לכללים החדשים. מזל שקפיצה למים זה רק ביטוי אחרת הייתי טובעת בחודש הראשון. לא לכולן זה בא בטבעיות ובקלות, בטח שלא בהנקה. החיבור שנראה כל כך פשוט וקל יכול לפעמים להיות סבוך ומתסכל.

היום אני יודעת שהביטחון שלי להוליך את אילה איתי למקומות חדשים וללמוד ביחד איך להתקדם הוא מה שאיפשר לי להעיז ולנסות עוד דרך עד לפתרון. כוח הרצון שלי, שמתחזק בכל מה שקשור לילדה שלי, איפשר לי להוריד את פיטמת הסיליקון שוב ושוב עד שאילה ממש עלתה על שביל הזהב/החלב… הקשר שיש בינינו הולך ומתחזק בכל יום שעובר, דרך ההנקה כמובן, ובעיקר הודות ללב הפתוח והשליו, שמבין את הסבלנות וההתמדה הנדרשות בכל רגע נתון בחיבור שבין אמא לילדתה (ובין פה לפיטמה…)