סיפור ההנקה שלי – יעל

אוריאנה נולדה בסוף שבוע 36 בלידה טבעית וארוכה.

היא היתה 3.5 שעות בצירי לחץ ולא רצתה לינוק אלא רק שעתיים לאחר שנולדה.

היה לי ברור שאני אהיה אמא מניקה ודמיינתי חיבור מדהים ביני ובין הילדה שלי סביב ההנקה.

אך הדברים לא זרמו כמו בחלומי…

הכאבים החלו מההנקה הראשונה. הרגשתי שזה "לא מתאים" אבל אמרתי לעצמי שכנראה צריך ללמוד לעשות את זה וצריך סבלנות.

אז עברו 24 שעות ואחיות המחלקה הציגו עצמן אחת אחת כמדריכות הנקה ושהן יעזרו לי עם הטכניקה.

אחת אחת בכל משמרת תפסה לי את השד ובאסרטיביות רבה דחפה לאוריאנה את השד הכואב שלי.

אחרי 24 שעות עדיין לא חשתי שיפור והאחיות החלו לומר שאני לא יודעת את הטכניקה ושהן יראו לי שוב ושוב ושזה כואב בהתחלה וצריך סבלנות ושוב דחפו את השד שלי לפיה של אוריאנה. אוריאנה מצידה היתה רב הזמן על השד, ואני פרשתי זאת כמעין ניסיון "להתחבר" ואולי אף ללמוד את הטכניקה מצידה.

אני מכירה את עצמי טוב- אני לא אוהבת שעושים בשבילי את העבודה. אז התחלתי להתעצבן מכל דחיפת שד של אחות לפיה של ביתי כיוון שיש גבול לכמה אפשר להדגים לי. הרי אני הפנמתי ואני עושה זאת בעצמי אך עדיין כואב לי!

האחיות החליטו להעביר את האשם בכאב לכך שאין לי מספיק חלב ולכן ביתי כל היום על השד. הם גם בדקו אותה לצהבת וטענו כי היא על הגבול ושכנראה זה קרה כיון שהיא מיובשת.

אז אני 48 שעות אחרי לידה של 24 שעות עם משהו כמו 7 שעות שינה שהצלחתי לגרד בין ההנקות התכופות, עם תחושת כשלון, אשמה, חוסר אונים וכעס! כעס גדול על כל הצוות מסביבי שמאוד מערער אותי.

החלטתי לשאוב ולראות מה קורה. בנתיים לקחו את אוריאנה לטיפול באור. יצא לי 15 CC מכל שד. האחות התורנית טענה שזה לא מספיק ואחרי 48 שעות היא אמורה לקבל 50 לפחות. באומרה זאת הסבירה לי שאוריאנה לא תתגבר על הצהבת אם לא תאכל ושחייבים להוסיף לה עוד 20 CC להשלמה ודחפה לה מטרנה.

זהו. אני כבר מאבדת את הנחמדות שלי, סבלנות, אני בוכה בלי הפסקה ומרגישה מאוימת.

אני לא מצליחה להתחבר לביתי דרך ההנקה. תחליפי החלב האלה מרגישים לי כאילו אני עוזרת לזהם את גופה הרך של ביתי… הרי אני כל כך רוצה שהכל יהיה טבעי ובסיסי ויזרום ואני עושה הכל בשביל זה. איך אין לי מספיק חלב???

כעבור שעה פתחתי את אחת החוברות המעודדות הנקה שם במחלקה בה היה כתוב כי תינוק בן יומיים צורך כ-20 CC בהנקה!

אני זועמת! אני שונאת! אני רוצה הביתה! כואב לי!!!

התחלתי גם להרגיש ממש דפוקה מכל הסיפור הזה. גם אני מרגישה מוצפת בתחושות חדשות ומוזרות בגופי, גם פיזית אני גמורה, וגם אני לא ממש יכולה לסמוך על עצמי או על הסביבה שלי. הרי אני כל כך רוצה להניק, והתחושה היא ששמים לי רגל במקום לעזור לי.

הייתי זקוקה למישהו שיגיד- רגע! סטופ! בוא נראה מה לא עובד כאן ולמה. אבל לא היה אחד כזה בסביבה.

אז הגענו הביתה. והכאבים איתי.

כעבור מספר ימים התחלתי לברר על יועצת הנקה והזמנתי אלי באותו היום את ד' – יועצת שנשמעה בטלפון מאוד יסודית ואמינה.

היא הגיעה והחלה בודקת ביסודיות את פיה של אוריאנה, שואלת שאלות, בודקת את הפטמות שלי, טכניקה ומסבירה ארוכות. מהר מאוד היא מגיעה לאבחנה. מדובר בפטרייה בפטמות שלי אשר אינה מראה סימנים פיזיים אך היא זו שגורמת לכאב וכי כנראה גם הדביקה את פיה של אוריאנה.

הסברתי לה כי אני לא מתכוונת לתת תרופות והיא הציעה שנקנה שמן זרעי אשכוליות כתחליף טבעי ועוד מיני תכשירים טבעיים שעלותם לא זולה.

ואני – המיואשת, החלתי בטיפול נגד הפטרייה שלי בפטמות. מותר לציין- הרגשתי עוד יותר גרוע בעקבות האבחנה כיוון ששוב "הואשמתי" בכשלון ההנקה ובכאבים ולא רק זה אלא שגם לכאורה "הענקתי" לביתי גם פטרייה בפה.

עובר שבוע ואין שינוי. אני מתקשרת לד' בבכי ומספרת לה כי זה לא עובר. ד' מגיעה שוב אלי הביתה, עובדת איתי שוב על טכניקה ומשכנעת אותי כי יש לעבור לטיפול התרופתי על מנת לראות שינוי. הפעם אני משתכנעת.

קבענו תור לרופא המשפחה שלי ולרופאת הילדים על מנת שיתנו לנו מרשמים לתרופות המדוברות.

שני הרופאים טענו כי הם לא רואים פטרייה לא אצלי ולא אצל אוריאנה ולכן לא יתנו תרופות (תודה לאל על כך).

ניסיתי לתפוס את ד' שבשלב זה כבר החלה להישמע לי מפוקפת, אך החלטתי שכבר שילמתי לה על 2 יעוצים והיא עשתה עלי ועל בני משפחתי כזה רושם חיובי, אולי צריך להתייעץ איתה שוב.

תפסתי אותה לאחר כמה ימים. היא לא הבינה מדוע הרופאים סרבו לתת תרופות ואף ביקשה לשוחח עימם. בשומעה את ייאושי (כבר עברו 3 שבועות מהלידה) החליטה להתייעץ עם רופאת הנקה מהוללת עליה שמעתי לא אחת. הרופאה עשתה לי אבחנה "אובייקטיבית" דרך טלפון שבור והגיעה לאותה דיאגנוזה (הפלא ופלא).

פתאום נפל לי האסימון. אני תקועה. ד' היא לא העזרה לה אני זקוקה. זכרתי שחברתי הטובה המליצה לי על יועצת הנקה אחרת- שלי גת. לא פניתי אליה מראש כיוון שאנחנו גרים ליד ירושלים וחיפשתי משיהי קרובה שתגיע הביתה. אבל עכשיו כבר הרגשתי שאני הולכת רק לפי המלצה.

אז נסענו לשלי. ואיזה מזל שעשינו זאת!

שלי אף היא בדקה את אוריאנה לפני שבדקה אותי וישר איבחנה כי מדובר בלשון קשורה.

אנחנו- המבולבלים, כבר התחלנו לחשוד שמשהו פה לא הגיוני וזורקים עלינו אבחנות. שלי הבינה זאת וביקשה מדר' ג'ינה שותפתה להיכנס לאבחן בצורה אובייקטיבית (ללא ידיעתה את האבחנה של שלי).
ג'ינה אף היא איבחנה את הלשון הקשורה ומיד. היא אף טענה כי מדובר בלשון קשורה 3 מתוך 4.

בשבוע שאחרי, כבר היינו אחרי הפרוצדורה. ההקלה היתה הדרגתית אך מורגשת כבר מאותו היום.

התקשרתי לד' לספר לה ואף להביע את אכזבתי, אך ד' הייתה בשלה ולא טרחה אף להתנצל שלא לדבר על החזר כספי כלשהו.

אז יש את החודש הראשון לחייה של אוריאנה שבו הייתי מאוד נסערת, כואבת, חשדנית, בוכייה ומותשת ויש את היום- האם המניקה המסופקת, שיצרה חיבור טוב עם ביתה ולא ויתרה על ההנקה.

הודות לשלי המבריקה, אני מניקה היום את אוריאנה.

הודות לשלי וצוותה, אנחנו במעקב ומחפשים פתרונות לכל בעייה שצצה (כן, כי לא הכל נפתר בבת אחת)

הודות לשלי אני מרגישה אמא שלמה יותר.

יעל