מעבר להנקה

בהריון עם אביב, בני הבכור, היה לי ברור שאני הולכת להניק. ציפיתי לזה מאוד, ובימים הראשונים לאחר הלידה, היה נראה שהולך לנו ממש טוב. בשחרור מבית החולים הנחו אותנו לחזור לביקורת למחרת כי ערכי הצהבת היו טיפה גבוהים. כשחזרנו ערכי הצהבת עלו, והחליטו לאשפז את אביב במחלקת ילודים. נשארתי איתו שם כמובן, לא עזבתי אותו לרגע. שם הסבירו לי שאביב צריך לאכול יותר כדי שהצהבת תעבור, והמליצו לתת תוספת קטנה של סימילאק על מנת לפנות את הבילירובין. אמרו לי שכדאי לי לשאוב כדי לא להרוס את ההנקה. נתנו לאביב סימילאק ושאבתי במקביל. ערכי הצהבת המשיכו לטפס ואביב עבר טיפול באור, ובמקביל הגדלנו את כמות התוספות שהוא מקבל. את השאיבות המשכתי, מספר פעמים ביום. לאחר השחרור מבית החולים , המשכתי עם ההנקות וגם עם התוספות, כי הרגשתי שאביב לא שבע לאחר הנקה. לקח לי יומיים בערך להצטייד במשאבה, ובמקביל יצרתי קשר עם יועצת הנקה מוסמכתIBCLC. היום אני מבינה שהיומיים האלו היו משמעותיים מאוד. כל שעה שעוברת היא קריטית כשמדובר בהנקה.

יועצת ההנקה הדריכה אותי להמשיך עם התוספות, ובמקביל לשאוב. בנוסף התחלתי לקחת חילבה על מנת להגביר את החלב. עבר שבוע, עברו שבועיים, ולא היה שיפור. יועצת ההנקה עודדה אותי להמשיך ולא לוותר, וכך המשכתי עוד שבוע ועוד שבוע. כמות התוספות לא קטנה ואף גדלה, ואני המשכתי עם השאיבות, 8 פעמים ביום, כל פעם חצי שעה. הייתי עייפה ומתוסכלת שאני לא מצליחה להניק כמו שצריך. הרגשתי שאני מפספסת זמן יקר עם התינוק שלי, ושהוא מפספס את אמא שלו. בעלי והקרובים אלי ניסו לשכנע אותי לוותר ולא הסכמתי, הייתי נחושה להצליח להגיע להנקה מלאה. אחרי חודשיים וחצי של הנקות תוספות ושאיבות, עשיתי בדיקת דם בהנחיית יועצת ההנקה, שאמורה לבדוק את רמת הפרולקטין בהנקה. רמת הפרולקטין, ההורמון האחראי על ייצור החלב, אמורה לעלות בזמן ההנקה. יועצת ההנקה אמרה שלפי הבדיקה רמת הפרולקטין נמוכה. היא המליצה לי על מוטיליום.  למרות התנגדותו של בעלי ושל הורי, החלטתי לקחת את התרופה במשך 10 ימים. כמובן שלא חל שיפור….

בנסיון נואש החלטתי ליצור קשר עם יועצות הנקה נוספות, אבל כולן ללא יוצאת מן הכלל, לאחר ששמעו את הסיפור שלי, אמרו לי שאין בדעתן משהו נוסף שאפשר לעשות ושאולי הגיע הזמן להניח לזה.

לאחר שלושה חודשים של הנקה חלקית עם שאיבות רבות, החלטתי לוותר. הפסקתי את השאיבות והמשכתי עם ההנקה בשילוב עם תוספות במשך מספר שבועות נוספים, עד שכבר לא ייצרתי חלב. זו היתה התמודדות קשה מאוד ובדיעבד, הייתי מוותרת הרבה לפני כן. המסקנה היתה שגופי לא יכול לייצר מספיק חלב, ורמות הפרולקטין הוכיחו זאת… הייתי בטוחה שיש לי בעיה פיזיולוגית ושאני שייכת לאחוז מאוד קטן של נשים שלא מצליחות לייצר מספיק חלב.

ושנתיים לאחר מכן, בהריון עם עמית, קיבלתי המלצה על ג׳ינה ממישהי קרובה. היא אמרת שג׳ינה היא האורים ותומים של ההנקה, ושאם יש מישהי בעולם שיכולה לגרום לי להצליח להניק זו היא. כמובן שכשהגעתי לפגישה הסברתי לג׳ינה בנחישות רבה שיש לי בעיה של רמות פרולקטין נמוכות ולכן אני לא מצליחה לייצר מספיק חלב. כשג׳ינה ראתה את תוצאות בדיקת הדם המודפסות, היא אמרה שרמות הפרולקטין בסדר גמור לגיל חודשיים וחצי… היא הסבירה לי על החשיבות של הימים הראשונים שלאחר הלידה להנקה מוצלחת, והבעיות בהנקה שנגרמות כשיש צהבת ילודים. ג׳ינה ציוותה לי את מירי המדהימה שהכינה לי תכנית מפורטת ללפני ואחרי הלידה. כמובן שהפיחו בי תקוות מחודשות להנקה מוצלחת, ועדיין היה לי חשש כבד שלא אצליח…

עמית נולד בסוף שבוע 42 במשקל 3.900. מיד לאחר הלידה יצרתי קשר עם ג׳ינה ומירי, ומאז במשך מספר שבועות היתה לי הדרכה צמודה וגם המון תמיכה נפשית! עשיתי כל מה שאמרו לי, הנקה סמוכה ללידה, עור לעור, סחיטה ידנית, והיה נראה שזה הולך מצוין בימים הראשונים. אך לצערי גם עמית פיתח צהבת ושוב המליצו לנו בבית החולים לתת תוספות כדי להעביר את זה מהר. בהתייעצות עם מירי וג׳ינה נתתי תוספות תוך כדי שהתחלתי שאיבות בבית החולים. במקביל גם התחלתי לקחת תוספי מזון שמגבירים חלב. החששות החלו לגבור ודאגתי שמא הסיפור עם אביב יחזור על עצמו… כשהשחרררנו הביתה שכרתי משאבה והמשכתי עם התוספות ושאיבות… זה היה די מדכא, ולמרות שהבטחתי לעצמי שאני לא נגררת שוב לסאגת השאיבות, מצאתי את עצמי במשך שעות כל יום יושבת ושואבת, ביום ובלילה. גם למשפחתי היו חששות ושאלו שוב ושוב כמה זמן זה ימשך, ומה אם לא אצליח. לא ידעתי לענות, רק ידעתי שאני חייבת לתת לזה סיכוי. לא וויתרתי.

זה נמשך מספר שבועות של תוספות קבועות בכל ארוחה ושאיבות מרובות (בערך 8 ביממה). כל החששות שלא אצליח מאוד העיבו על התהליך אבל הייתי נחושה. חשוב לציין כי התוספות היו בשלב הזה מהשאיבות שלי, וזה נתן לי מוטיבציה. הרגשתי בתהליך שעמית מתוסכל לפעמים, והיה קשה להתגבר על החשש שאין מספיק חלב, אבל קיבלתי תמיכה נפשית ממירי ומג׳ינה, וגם בביקורי במועדון נתנו לי תקווה שזה אפשרי. בהדרכת מירי הורדתי לאט לאט את כמות התוספות וגם את השאיבות עד שיום אחד פשוט הפסקתי את התוספות ועשיתי קפיצת גדילה יזומה. עמית באמת היה על השד כל היום במשך יומיים ואחר כך זה הסתדר. סוף כל סוף לא היה יותר צורך בתוספות. אחרי מספר ימים גם הורדתי לגמרי את השאיבות. הצלחתי! אחרי בערך 5 שבועות הגענו להנקה מלאה!!!! החלום התגשם והתסכול שהיה והטראומה התפוגגו! אני ועמית מאושרים וצמודים אחד לשני, זו באמת תחושה עילאית!!!

אני מלאת תודה והערכה לג׳ינה על תחושת הבטחון שנתנה לי ועל התקווה שהפיחה בי!!!! ותודה עצומה וענקית למירי על הליווי הצמוד במשך שבועות (ועדיין בעצם) והתמיכה המקצועית והנפשית בכל יום ובכל שעה!!!! בלעדיכן זה לא היה קורה ללא ספק….